הלכת זועבי שהתקבלה בתיק זה סימנה לראשונה את גישת ביהמ"ש העליון בסוגיה המורכבת של השילוב בין הטיעון הקליני רפואי לטיעון של האמונה הדתית, אשר עלה בכמה וכמה מקרים בעבר. המדובר בטענה לפיה יש להכיר במגבלות האיסלאם לפיהן ניתן לבצע הפסקת היריון עד 120 יום מההתעברות כבסיס לקבלת תביעות במקרים בהם ההמלצה לסיום ההיריון ניתנה לאחר תום מנין ימים אלו.

סוגיה מורכבת ורבת פנים זו הייתה המשך של סדרת פסקי דין מחוזיים בהם זכינו בעבר בסוגיה זו, ובה נקבע כי קריטריון זה לא יכול לשמש כאמת מידה נזיקית משפטית להטלת חבות על רופא אשר נובעת כתוצאה ממגבלות דתיות של התובעת.

נגיף ה-CMV מהווה את הסיכון השלישי בהיקפו לפגיעות בעוברים טרום לידתם. במהלך שנים רבות נבחנת שוב ושוב האפשרות בארץ וברחבי העולם להציע לכלל היולדות בדיקות סקר לניבוי פגיעה מסוג זה בעוברים. עד לעצם היום הזה – אין הנחיה קלינית של משרד הבריאות או של האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה להמליץ או לבצע בדיקת סקר זו.

הטענה אשר עמדה בבסיס הדיון בתיק זה הייתה כי אף בהעדר הנחיה כעניין שבחובה משפטית, חייבים ליידע כל אישה בהיריון בדבר קיומה של הבדיקה ובמיוחד לנוכח פשטות ביצועה. במקרה זה לא יודעה האישה בדבר קיומה של הבדיקה (היא לא הראתה סימני הידבקות במהלך היריונה) ובנם נולד כשהוא פגוע במחלה. ביהמ"ש בדיון ארוך ועקרוני קיבל את טענת 'מכבי' וסייג את היקף תחולתה של חובת היידוע, אחת החובות המרכזיות בדיני הרשלנות הרפואית וקבע גדרות ועקרונות לקיומה.

תמצית עניינה של פרשה זו נסוב סביב 2 טענות: האחת, כי אין די שהרופא ייתן את המלצתו (במקרה הזה - הפסקת היריון) כל עוד לא פירט את כלל הסיכונים בפני בנה"ז, הרי שיחוב בנזיקין. הטענה השנייה הייתה כי בנה"ז בסירובם להפסיק את היריון שעו להנחיית הרב שלהם.

לאחר קבלת התביעה בביהמ"ש המחוזי הוגש על ידנו ערעור מטעם קופ"ח מאוחדת, וברוב של 2 נגד 1, הערעור התקבל ובמסגרתו נכתב מפי השופט עמית (ראש ההרכב הנשיאה נאור ז"ל), שקבע בין היתר כי אין מקומם של אנשי דת בהחלטות קליניות, וכמו כן כי במארג היחסים בין בנה"ז לרופא, ובמכלול הנתונים, יותר מסביר להניח כי בנה"ז היו מודעים או יכלו להיות מודעים לסיכון כה מוכר בציבור, של נזקי פגות.